הפרעת פאניקה

פאניקה או הפרעת פאניקה בדרגה קשה היא הפרעה כרונית שעלולה להגביל את חיי היום יום ולפגוע באיכות חייו של הסובל/ת מהפרעה זו.

במידה ונלווית לפאניקה גם אגורפוביה (חרדה משהייה במקומות ציבוריים הומי אדם). קיימת חשיבות רבה בזיהוי וטיפול בשלב מוקדם בהפרעת הפניקה, מבחינת האפשרות להקל על הסובל/ת.

גורמים להתקפי פאניקה

מחקרים[1] רבים בוצעו על מנת לאתר את הגורמים להתקפי פאניקה וישנן תיאוריות הקושרות את הפרעת פאניקה לגורמים תורשתיים הפרעות מטאבוליות, הורמונאליות, מצבים הקשורים למערכת הנשימה ושילוב בין פקטורים ביולוגיים ופסיכולוגיים.

בקרב תאומים נמצא כי קיים מרכיב תורשתי של כ-40% וסביבתי של מעבר ל-50%. כמו כן נטייה חרדתית מולדת, רגישות למצבי לחץ , הורות לא נורמטיבית ופגיעה בילד בשלב מוקדם, התבררו כגורם סיכון משמעותי להתפתחות התקפי פאניקה. אירועי לחץ במהלך החיים והתקופה בה הם נמשכו קשורים קשר הדוק לעוצמת הפרעת פניקה ולזמן שהיא תמשך.

תסמינים נפוצים

התקף פאניקה או התקפי פאניקה הם התקפי בהלה המתפרצים לפתע וגורמים אצל הסובל/ת לשינויים פסיכולוגים שסובבים בעיקר סביב הפחד שזה יקרה שוב, הפחד מפני ההרגשה הגופנית במהלך התקף הפאניקה.

בין התסמינים הנפוצים ניתן למצוא נשימה מואצת, קוצר נשימה, רעד, חיוורון, ההרגשה שעומדים לאבד הכרה, לחץ בחזה, דפיקות לב חזקות, התכווצויות שרירים ואי נוחות במערכת העיכול. כמו כן וההשפעה שתהיה להתקף נוסף על הסטטוס החברתי.

סובלים רבים מפתחים התנהגות הימנעותית כדי להימנע מהתקף נוסף, כמו למשל אגורפוביה.

איך מאבחנים הפרעת פאניקה?

התקף פאניקה כאמור מתפרץ בפתאומיות, מגיע לשיאו תוך כחמש עד עשר דקות, וכולל לפחות 4 מהתסמיני הבאים: קוצר נשימה, הזעה, רעידות, כאבים בחזה, סחרחורת, תחושת אי נוחות בבטן, דפיקות לב מהירות, תחושת נימול בגפיים, גלי קור ו/או חום ופחד למות או לאבד שליטה.

יש לציין כי על מנת שתסמיני הפאניקה יוגדרו כהפרעה, יש צורך בהתקפים חוזרים ובלתי צפויים לתקופה של 30 יום לפחות או שאצל הסובל/ת מהתקף שכזה תישאר דאגה מפני התקפים נוספים או שינוי התנהגותי לתקופה של 30 יום.

מתי זו לא הפרעת פאניקה?

התקפי בהלה או חרדה עלולים להתרחש כתוצאה ממגוון מצבים. ולכן טרם הקביעה כי מדובר בהפרעת פאניקה, יש לשלול התקפים הקשורים למצב פיזיולוגי פתולוגי (חולני), שימוש בתרופות או בחומרים אחרים, הפרעה פסיכולוגית אחרת – למשל הפרעה טורדנית כפייתית, חרדה חברתית, הפרעת דחק פוסט טראומטית ועוד.

התקפי חדרה או בהלה עלולים להופיע גם כתוצאה ממצב רפואי-גופני כגון: פעילות יתר של בלוטת התריס (היפר-תירואידיזם), שימוש בקפאין וסמים ממריצים (מתא-אמפטמינים למשל) וגידול שפיר בבלוטת יותרת הכליה (פאוכרומוציטומה)

כיוון שהתסמינים של הפרעת פאניקה דומים לתסמינים של מצבים רפואיים רבים, רבים מהסובלים מהפרעה זו פונים שוב ושוב לרופאים וחדרי המיון ונשלחים לביצוע בדיקות רפואיות מיותרות על מנת לאתר את הגורם.

אפשרויות טיפול

הטיפולים בהפרעת פאניקה או התקפי פאניקה הם פסיכולוגיים ותרופתיים, לעיתים במשולב. כאשר הדעות לגביי יעילותו של כל אחד מהטיפולים לבד או במשולב עדיין שרויים במחלוקת.

טיפול תרופתי

כדורים נוגדי דיכאון

במחקרים[2] רבים, החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ימינו, נמצא שטיפול בכדורים נוגדי דיכאון יעיל להפרעת פאניקה.

כיום נעשה שימוש בעיקר בנוגדי דיכאון המעכבים ספיגה מחדש של סרוטונין (SSRI). במחקרים לא התגלו הבדלים מבחינת היעילות של נוגדי הדיכאון השונים מסוג SSRI, אך נמצא שוני מבחינת ההסתגלות של החולה לטיפול.

גם נוגדי דיכאון טריציקליים ידועים כאפקטיביים בטיפול בהפרעת פאניקה. עם זאת, הטריציקליים נחשבים לאפשרות פחות טובה מה –SSRI'S בשל תופעות הלוואי של כדורים אלה והסכנה לפגיעה בלב בעת השימוש בהם.

מחקרים חדשים מצביעים על כך שגם ונלפאקסין (אפקסור, ויאפקס), שהוא כדור נוגד דיכאון מהדור החדש, הפועל על 2 מנגנונים (מעכב ספיגה מחדש של נוראדרנלין וסרוטונין) אפקטיבי בטיפול בהפרעת פאניקה.

בנזודיאזפינים

כדורים ממשפחת בנזודיאזפינים, למשל קלונאזפאם (קלונקס), נמצאו במחקרים[3] כאפקטיביים מאוד בטיפול בהפרעת פאניקה. השפעתם מהירה והם ניתנים במקרים רבים כ"עזרה ראשונה" בשילוב עם נוגדי דיכאון – אשר השפעת- מתחילה רק לאחר כחודש.

קיים חשש מתלות גופנית ונפשית ושימוש לרעה בבנזודיאזפינים ולכן ישנם חילוקי דעות לגביי שימוש ארוך טווח ורופאים רבים מעדיפים לתת אותם רק עד לשלב שבו השפעת נוגדי הדיכאון תחל. הנטייה לפיתוח תלות קשורה לאישיותו של המטופל ולרוב אין צורך בהעלאת המינון בשימוש ארוך טווח. עם זאת לרבים תהיה הגמילה מהבנזודיאזפינים קשה ולכן יש לעשות שאת בהדרגה ותוך מתן תמיכה פסיכולוגית למטופל/ת.

טיפול פסיכולוגי

הולכת ורווחת התפיסה כי הטיפול הפסיכולוגי היעיל ביותר להפרעת פאניקה הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). מדובר בטיפול קצר, הנמשך כמספר חודשים, וכולל כעשרים מפגשים, אחת לשבוע ובו מתרכזים בשיפור השליטה של המטופל/ת על תסמיני החרדה/הבהלה וטיפול קוגניטיבי.

מטרת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי להפרעת פאניקה הוא לתקן את העיוות המחשבתי הנוצר אצל הסובל/ת בשל התקפי הפאניקה ומתמקד בהפחתת הרגישות והפחד מפאניקה והתסמינים הנלווים לה. כמו גם הפחתת התסמינים של החרדה והבהלה. נעשה שימוש בחשיפה חוזרת (עיתים הדרגתית) לגורם או לגורמים לתסמינים ושימוש בטכניקות הרפיה ונשימה.

סטטיסטיקה

הנתונים הסטטיסטיים[4] בארה"ב, על פי המכון הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש (NIMH), הם כי בכל שנה סובלים 2.7% מהאוכלוסייה הבוגרת מהפרעת פאניקה וכי 4.7% מהאוכלוסייה, גברים ונשים, יסבלו מההפרעה בשלב כלשהו בחייהם. כאשר מפניקה המשולבת עם אגורפוביה יסבלו כ-1% וללא אגורפוביה קרוב ל-4%.

פאניקה בשילוב הפרעות אחרות

יש לציין כי אצל 9 מתוך 10 סובלים מהפרעת פאניקה ישנה הפרעה או הפרעות פסיכיאטריות נוספות.

מעל ל-10% סובלים גם מדיכאון קשה, 25% סובלים גם מחרדה חברתית  ואחוז זהה סובל מחרדה כללית, כ5% סובלים מהפרעת דחק בתר טראומטית (PTSD), ומעל 25% סובלים מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD).

בקרב הסובלים מהפרעת פאניקה גם שכיחות הפרעות אישיות שונות ונטייה להתמכרות.

ביבליוגרפיה