החיים עם חרדה חברתית

מאת ר. שיינברג

"כך זה כל יום, במשך כל היום, כאלה הם חיי. חששות. פחדים. הימנעות. והרבה כאב.

חרדה לגבי מה שאמרתי. פחד שאמרתי משהו לא בסדר או שיישמע רע. דאגה שאנשים לא יאהבו אותי. פחד שיידחו ויתעלמו ממני, שלא אתאים. חרד מעצם האפשרות שאהיה חייב לשוחח עם מישהו/י, חששות שלא אמצא נושא לשיחה ואולי אשמע מוזר או אפילו אגמגם קצת. עושה כל מאמץ להסתיר את מה שלא בסדר איתי, לשים קיר גבוה שיגן על ה "סוד" שלי.

כן.. זוהי תמצית חיי עם ההפרעה הנפשית המעיקה והמתישה הזו שמכונה הפרעת חרדה חברתית".

להסתיר את הסודחרדה חברתית

"אין הרבה אנשים שמסוגלים להבין באמת את העומק והייסורים שעובר מי שסובל מהפרעת חרדה חברתית. החרדה החברתית גורמת למי שסובל להתכנס בתוכו ולעשות הכול כדי להגן ולהסתיר את הסוד הזה מאחרים, במיוחד מבני משפחה וחברים קרובים.

יש חשש גדול שמנקר בתוכך שמישהו קרוב יגלה מה יש לך, ויסתכל עליך אחרת במקרה הטוב, ובמקרה הרע – יתרחק ממך בכלל.. זה בדרך כלל לא נכון, אבל הפחד שיש אפשרות כזו גורמת לך להישאר בפינה החשוכה והבטוחה שלך".

ללכת ברחוב סתם כך

"קשה לי מאוד בכל פעם שאני נאלץ ללכת ברחוב בין אם זה לבנק או אפילו לרכב בחניה, כי המודעות שלי לעצמי כל כך גבוה עד שאני מסוגל להרגיש את כל האנשים שמסתכלים עלי. אפילו מהחלונות של הבתים בסביבה . אני מפחד שאתקל הוא במישהו מוכר הולך מולי ואצטרך לומר לו "שלום".

אני יודע איך זה נשמע.. אבל אני ממש לא בטוח שאוכל לעשות את זה. אני מפחד שאשתנק או שה"שלום" שלי יישמע חלש ומוזר ומי שמולי יבין מי אני באמת. וזה בעצם הדבר האחרון שאני רוצה, שמישהו יידע שאני מפחד. במקרים כאלה אני פשוט משפיל מבט או בוהה לכיוונים שבהם אין חשש שאתקל בעיניים של מישהו אחר ובעיקר מתפלל שאצליח לחזור הביתה בלי שאצטרך לדבר עם אף אחד".

תורים וטלפונים

"אחד הדברים המעיקים ביותר שלא לומר מייסרים הוא לעמוד בתורים. אני ממש מסוגל להרגיש איך כולם מסתכלים עליי. אל תחשבו עכשיו שאני פרנואיד. אני יודע שזה לא באמת. אבל פשוט לא יכול לשלוט במה שאני מרגיש. וכשאני מגיע לקופה אני תמיד מנסה לחייך, מעמיד פנים שהכול אצלי בסדר ומנסה לשדר ביטחון אבל אז אני שומע איך הקול שלי רועד וברור לי שאני פשוט עושה מעצמי צחוק עכשיו. זה בערך השלב שבו החרדה מטפסת לשמיים.

אחד המכשירים השנואים עליי ביותר הוא הטלפון. וזה ממש לא משנה אם אני צריך לקבל שיחה או לצלצל למישהו. מוכר או לא מוכר. מצאתי את עצמי מתלבט במשך כמה ימים בשאלה אם להתקשר לחברת חשמל לגביי חוב. אני ממש מסוגל לדמיין איך השיחה תתנהל ולא בטוח שאצליח להתבטא מול המוקדנית בשטח תכעס על זה שלא שילמתי בזמן, תשים אותי על המתנה ואולי אמצא את עצמי משוחח עם המנהל ואעשה מעצמי טיפש".

לא מסוגל לקבל דחייה

"אני לא מסוגל לקבל דחייה. בין אם זה בטלפון או באופן אחר. ולא חשוב אם זה ממישהו שאני מכיר או זר שלא פגשתי מעולם. תמיד יש אצלי פחד שאתקשר בזמן הלא נכון והאדם השני לא יוכל או ירצה לשוחח ומוצא עצמי עושה חישובים מוזרים ומנסה לנחש האם זו שעה שהוא עלול להיות בישיבה או באוכל. ומתי הוא יהיה במצב רוח הכי טוב.פוביה חברתית

לאחר השיחה אני מתחיל לנתח כל מילה או ניואנס שנאמר או אפילו נרמז וכיצד יצאתי בשיחה בעיניי הצד השני. במקרים רבים השיחה פשוט מוכיחה לי בפעם האלף שאני פשוט לא נשמע טוב בטלפון ואז אני מנסה לטשטש את הזיכרון של השיחה עד כמה שאפשר כי עצם המחשבה עליה ואיך שהתנהלתי בה גורמת לי דיכאון".

פגישות עבודה

"אני שונא ללכת לעבודה אם מתוכננת פגישה למחרת. בפגישות מסוג זה דנים על הפרויקטים בחברה ואני תמיד מוצא את עצמי בהרגשת מגננה. רק המחשבה לדבר מול עובדים אחרים ולענות לשאלות, אפילו טריוויאליות, גורמת לי לנדודי שינה וחרדה מפני מה שיקרה בפגישה. לעבודה מעלה את חרדתו. לפעמים הוא לא יכול לישון בלילה הקודם בגלל החרדה הצפויה שמתגברת.

תמיד בסיומה של פגישת עבודה, אני מרגיש כאילו ירד מעליי סלע ומתחיל להירגע. אבל אז אני נזכר באינטראקציה שהייתה בפגישה ומתחיל לחשוב שאולי עשיתי מעצמי צחוק ועניתי תשובות טיפשיות או נראיתי מגוחך.  הפגישה בשבוע הבא, תהיה בנוכחות המנהל. למרות שיש לי שבוע להתכונן אני מת מפחד כי אני יודע שוודאי אגמגם, אשכח דברים, וכולם וודאי יראו איך אני עושה צחוק מעצמי".

היום הראשון באוניברסיטה

"זה לא חדש. עוד כשהייתי סטודנט נהגתי להתחמק מהשיעורים ביום הראשון, כי ידעתי שחלק מהמרצים נוהגים לבקש מהסטודנטים לקום ולהציג את עצמם. עצם המחשבה על ישיבה בכיתה, בחדר מלא זרים, מחכה להציג את עצמי כשכולם בוהים בי גרם לי להרגיש בחילה. ידעתי שלא אצליח לחשוב בבהירות, כי החרדה תהיה גבוהה, ואני בטוח שאשכח פרטים חשובים, הקול שלי ירעד ואשמע הססן ופחדן.  בקיצור, ליום הראשון ללימודים לא הגעתי".

תמיד אהיה בצד

"כשהייתי צעיר נורא רצית ללכת למסיבות ולאירועים חברתיים אבל זה אף פעם לא קרה ולא בגלל שלא הזמינו אותי אלא בגלל שפחדתי מדי לפגוש אנשים חדשים ולהסתובב בתוך קהל גדול. רק המחשבה על כל האנשים האלה גרמה לי עצבנות.

מה אומר כשאפגוש מישהו או מישהי חדש/ה? איך יסתכלו עליי? האם מישהו בכלל ירצה לדבר איתי? וגם אם האנשים שם יהיו חיוביים ונחמדים, הרי ברגע שיראו את ההתנהגות המכאנית והקפואה שלי וירגישו את המתח שלי – אין סיכוי שיאהבו אותי. אז מה הטעם?

היה לי ברור שתמיד אהיה בצד.. מנודה. ולכן תמיד מצאתי את עצמי לבד בבית, רואה טלוויזיה או מול המחשב. הבית זה למעשה המקום היחיד שבו תמיד הרגשתי בנוח ובטוח".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *